מאת אבינועם פכלר
יום ב' 11.11.2013
אני לא נוהג להעלות פוסטים כאלה, אך הפעם אחרוג ממנהגי.
אמש, ציינו בעולם 75 שנה לליל הבדולח. כל שנה אנו זוכרים, שומעים סיפורים על הסטוריה רחוקה ואולי אף רואים תמונות. אך השנה הייתי חלק מהסטוריה בהתהוותה ומסגירת מעגל בלתי נשכחת.
הטקס המרכזי של כנס רבני אירופה לציון 75 שנה לליל הבדולח התקיים השנה בבית הכנסת של ברלין. מעמד מכובד מאין כמוהו בהשתתפות שר הפנים הגרמני, הרב הראשי לישראל ועוד אנשי ציבור וגדולי תורה.
אולם, מבין כולם, הנואם המרכזי והסיפור העיקרי של הערב היה של יהודי כבן 90, תושב ישראל, שגר לפני המלחמה בבניין הסמוך לבית הכנסת וראה מחלון ביתו כיצד החיילים הגרמנים מחריבים את בית הכנסת שלו באותו ליל הבדולח. בית כנסת אשר בו אביו היה בעל קורא, אשר דודו היה בו הגבאי ואשר הוא חגג בו את בר המצווה שלו. הוא שמע מחלון ביתו את החיילים בסוף הלילה צועקים: "יש כאן עוד יהודים?? יש כאן עוד יהודי חי? " ועמד וקפא ורעד מפחד.
אביו ואמו לא שרדו על מנת לספר את סיפורם, אך אותו יהודי שרד. ואחותו שרדה. והם הקימו משפחות לתפארת במדינת ישראל ובתפוצות, ילדים, נכדים ונינים אשר ממשיכים בדרכם ובמורשתם. הוא שב לברלין על מנת לספר את סיפורו מלווה בילדיו, נכדיו וניניו במקום אשר בו עמד לפני 75 שנה וראה את כל עולמו חרב ומתמוטט לנגד עיניו.
כשסיים לספר את סיפורו קמו כולם והריעו בתשואות ובמחיאות כפיים. עין לא נותרה יבשה. על אף שהכנס נשא אופי חרדי ולא ישראלי – ממלכתי, התאספו הוא וכל משפחתו בתום הטקס ושרו את "התקווה", המנון המדינה.
היהודי היקר והאדיר הזה הוא סבא שלי- אלי פכלר.
אתמול הייתי חלק מסגירת מעגל בלתי נשכחת.
by Avinoam Fachler
Monday 11/11/13
I do not usually write posts like this but will make an exception this time.
Last night the world marked 75 years since Kristallnacht. Every year we remember, hear stories of the distant past and maybe look at some pictures. But this year I had the privilege of being part of history and an unforgettable act of closure.
The main ceremony of the Conference of European Rabbis in memorial of Kristallnacht took place at the Synagogue of Berlin, in the presence of the German Interior Secretary, the Chief Rabbi of Israel, and many other distinguished visitors and Torah scholars.
But the evening's key speaker was a 90-year-old Jew, a resident of Israel, who had lived before the War in the building next door and watched in horror from his window how German soldiers vandalised and destroyed that same beit knesset that night — a shul where his father was a ba'al koreh, his uncle the gabai, and he had celebrated his own bar-mitzvah. He heard with his own ears the soldiers barking "Any Jews around? Are any Jews still alive?" and stood frozen and shaking.
His own father and mother would not survive to share their stories, but this Jew did survive, with his sister. They established families in the State of Israel and abroad: children, grandchildren, great-grandchildren who continue their tradition. This night he returned to Berlin to tell his story, surrounded by family, in the very spot that saw his world crumble 75 years previous.
Upon finishing, an ovation erupted, not a dry eye in the room. Despite the ceremony's religious, not officially Israeli tone, his family proudly broke out in singing HaTikvah.
This great Jew is my own grandfather, Eli Fachler, and yesterday I had the honour of being a part of an unforgettable act of Jewish memory and closure.
