דברי השגריר דניאל טאוב ביום הזיכרון

חברנו דניאל טאוב דיבר שבוע שעבר לכבוד יום הזיכרון. ראו למטה הטקסט המקורי באנגלית. הנה קישור לנאום שלו בלונדון:

הרב ראשי, רב ראשי הנבחר, רבנים, נשיא ועד שליחי הקהילות, ויויאן ויינמן, מדריכים וחניכים של בני עקיבא, חברים:

יום זיכרון. ליום אחד אנו מצטרפים לאלו שבשבילם זיכרון אינו מתחיל בצפירה, לא נגמר עם הנפת דגל, שעבורם כל יום הוא יום זיכרון. אנו מאמצים אותם אנו מתאבלים איתם. אנחנו אף פעם לא יכולים לעמוד במקום שלהם, אבל ליום אחד אנחנו יכולים לטייל בשקט לצדם.

זה טיול ארוך. כאורך ההיסטוריה יהודית. "בכל דור ודור" אנו אומרים בליל הסדר "עומדים עלינו לכלותינו" .

,. בכל דור, יש מי שמבקש להשמיד אותנו. וכך זה נראה, שמיום העצמאות הראשונה בשנת 1948, כאשר ישראל הותקפה, עד השנה ה -65 הזה, כאשר ישראלים בדרום הארץ הם עדיין תחת איום רקטות וטילים מרצועת עזה.

בכל דור ודור … 40 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים, 10 שנים מאז פטירתו של השגריר שלמה ארגוב, שנורה כאן בלונדון, ושל יוני ג'סנר,חניך של בני עקיבא, שנרצח על ידי מחבלים.

בכל דור ודור…. ובכל זאת ממשיכה ההגדה: "הקדוש ברוך הוא מצילינו מידם"

. כן, הוא מציל אותנו. אבל . לא לכל אחד.

אז ליום אחד זה, אנחנו צועדים יחד, ואיכשהו, איפשהו איתנו ביקום הולכים גם 23,085, בנים, בנות, אחים, אחיות, ובזמן שאנו הולכים, לפני כל אחד מאתנו עולים וצצים הפרצופים שנותנים משמעות אישית לעצם היום הזה.

פניהם עולים וצצים לפנינו, ואיתם השאלות שאף פעם לא היינו מסוגלים לשאול. מה היית אומר על האביב הערבי, על הבחירות. על גיוס חרדים או עלצדק חברתי, על חטופים, או שומרי הסף . על איך הילדים גדלו. כל השאלות האלה שהם לעולם לא יקבלו מענה. אבל יש שאלה אחת שהם מבקשים לשאול אותנו. אלה שמתו – בשדה הקרב, בעורף, באימונים ובפיגועי טרור – אלה שנפלו, כל אחד שואל, לא בצורה קשה אבל בצורה עדינה, מהו הדבר שאנו מוכנים לעמוד עליו, על מה שהיינו שמים את עצמנו על הקו?

בשבילי אחד הפרצופים הראשונים שעולה ביום הזיכרון הוא של חבר יקר מאד מצעירותי, עלם יוצא דופן, אלכס זינגר. אלכס גדל בארצות הברית ולמד כאן בלונדון סקול אוף אקונומיקס. אחרי הקולג' הוא עלה לארץ. הוא התנדב לצנחנים.

לקראת סוף קורס הקצינים הוא כתב שיר – הוא קרא לזה "לצעוד קדימה":

"מדי פעם בפעם,
ככל שאני מתקדם אל סוף הקורס,
אני מרגיש מדקרת פחד.

היום הרגשתי פחד כזה.

אם תבוא המלמחה
כאשר תבוא המלחמה
אני אצטרך להוביל גברים למוות.

והגברים האלה לא היו גברים לפני זמן קצר
חלקם עוד לא מתגלחים.
ואני אצטרך שיהיה לי הכוח השקט
לצעוק אליהם
או לללחוש

קדימה

ו,

אני אטרך שיהיה לי הכוח השקט

לצעוד קדימה בעצמי. "

אלכס נפל בעודו מנסה להציל את מפקדו בדרום לבנון ביום הולדתו ה 25.

אלכס, יש כל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותך: אתה, שלמדת רוסית כדי לבקר "סירובניקים", מה אתה חושב על העלייה רוסית? מה אתה חושב על ההיי טק הישראלי שאודותיו אחיך שאול כתב את הספר "מדינת סטארט אפ"? אתה שאת ירושלים כבשת בציורים שלך, מה אתה חושב על גשר המיתרים והרכבת הקלה?

אבל אין תשובות, רק השאלה השקטה שאתה שואל כל אחד מאיתנו: עבור מה תהיה לנו הכוח השקט לצעוד קדימה? עבור מה אנו נצעק או נלחש – "קדימה"?

השאלה ששואל אותנו יום זיכרון, היא השאלה העתיקה ביותר בתנ"ך,

אייכה? איפה אתה בסיפורו של העם היהודי?

זה סיפור מופלא, אולי אף פעם לא היה יותר מופלא מבימינו אנו. עם כל האתגרים והאיומים אל לנו לשכוח שהיום הגרוע ביותר בישראל היום, במצב של תוהו ובוהו, אבל במסגרת ריבונית ועצמאית, עולה על החלומות הפנטסטיים ביותר של הסבים וסבתות שלנו. יום זיכרון שואל את כל אחד מאתנו: אייכה? איפה אנחנו בסיפור הזה?

וכמו שהשאלה היא עתיקת יומין, כך התשובה:הנני. אני כאן. גם אני חלק מהסיפור הזה. גם אני מוכן לצעוד קדימה. זה הזיכרון האמיתי ביותר.

בזמן שאנו עומדים להעלות את הדגל על תורנו, ואנו עומדים בין זיכרון ותקווה,

אני גאה לעמוד כאן, כילד של הארץ הזאת, כחניך בני עקיבא, כנציגו של הריבון, מדינת ישראל להציע תפילה לשלום וביטחונם של כל מי שעומד בינינו לבין אויבינו , להחלמה המהירה למי שנפצע, להחזרה בטוחה של כל הנעדרים ושבויים.

ולומר למי שנפל: הננו. אנחנו כאן. אנו ממלאים את חלקינו בסיפור. גם אנחנו נצעד קדימה, כפי שאנו אומרים בבני עקיבא, "בלב האמיץ ובעזרת ה' " כדי לבנות את ארץ, כדי לטפח את החברה, כדי לגדל דור, שיהיו ראויים למי שלעולם לא נשכח.

יהיי זכרם ברוך!

דניאל טאוב
שגריר ישראל בבריטניה
15 אפריל 2013
ה' אייר תשע"ג

Below is the text of Daniel Taub's speech in London last week. Here is the YouTube link:

YouTube: Daniel Taub on Yom HaZikaron

Yom Hazikaron – Yom Haatzmaut – Kinloss 2013

Chief Rabbi, Chief Rabbi Elect, Rabbanim, President of the Board of Deputies,
Vivian Wineman, madrichim and chanichim of Bnei Akiva , chaverim:

Yom hazikaron. For one day, we join with those for whom remembrance doesn’t begin with a siren , doesn't end with the raising of a flag, for whom every day is yom hazikaron. We embrace them we mourn with them. We can never stand in their place but for one day we can walk in silence beside them.

It's a long walk. As long as Jewish history. Bechol dor vador, we say in seder
night, omdim aleynu lechalotenu. In every generation, there are those who seek to destroy us. And so it seems. From that first Yom Haatzmaut in 1948 when Israel was attacked, until this 65th year, when Israelis in southern Israel are stillsubject to rockets and missiles from Gaza.

Bechol dor vador… 40 years since the Yom Kippur War, 10 years since the
passing of Ambassador Shlomo Argov, shot here in London, and of Yoni Jesner,
chanich of Bnei Akiva, murdered by terrorists.

Bechol dor vador. And yet the haggadah continues: vehakadosh baruch hu
matzilenu miyadam. Yes, He saves us. Aval lo et kulam. Not every one.
So for this one day, we walk together, and somehow, somewhere with us walk
the 23,085, sons, daughters, brothers, sisters, every one a universe. And as we
walk, before us each of us rise the faces that give personal meaning to this day.

The faces rise before us, and with them the questions we were never able
to ask. What would you have said about the Arab Spring, the elections. About
chareidi conscription or social justice, about hatufim, or shomrei hasaf. About
how the children have grown.

All these questions they will never answer. But there is one question they ask
of us. Those who died – in battle, on the home front, in training exercises and
terrorist attacks – who fell, every one, for what they believed in, they ask us, not in a harsh way but in a soft, gentle way, what is it that we are prepared to stand up for, for what would we put ourselves on the line?

For me one of the first faces that rises on Yom Hazikaron is of a dear dear friend of my youth, a remarkable young man, Alex Singer. Alex grew up in the United States and studied here at LSE. After college he made aliya. He joined the paratroopers.

Near the end of officer course he wrote a poem – he called it 'to step forward':

"Once in a while.
As I progress towards the course's end.
I feel a pang of fear.
Today I felt such fear.
If the war comes
When the war comes
I will have to lead men to die
But those men were not men a short time ago
Some don't even shave yet
And I will have to have the calm power
to yell to them
or to whisper
Kadima.
And,
I will have to have the calm power
to step forward myself."

Alex fell trying to save his commanding officer in south Lebanon on his 25th
birthday. Alex, there so many questions I would like to ask you: You who learned Russian to visit refusinks, what do you think of the Russian aliya? What do you think of high-tech Israel that your brother Saul wrote about in Start Up Nation? You who captured Jerusalem in your drawings, what do you think of gesher hametarim orrakevet hakala?

But there are no answers, just the quiet question you ask each of us: for what
would we have the calm power to step forward ? For what will we say – yell or whisper – 'kadima'?

The question that Yom Hazikaron asks us, is the oldest question in the Bible,
ayeka, where are you? Where are you in the story of the Jewish people?
It's a miraculous story, perhaps never as miraculous as in our days. With all
the challenges and threats, let us never forget that the worst day in Israel today, in our chaotic but sovereign state, exceeds the most fantastic dreams of our great-grandparents. And Yom Hazikaron asks each of us, ayeka, where are we in this story?

And as old as the question is the answer. Hineni, here I am. I too am a part of
this story. I too am ready to step forward. That is the truest remembrance.
As the flag is about to rise, as we are poised between remembrance and hope,
I am proud to stand here, as a child of this country, as a chanich of bnei akiva, as a representative of the sovereign, state of Israel to offer a prayer for the welfare and safety of all those who stand between us and our enemies, for the speedy recovery for those who have been injured, for the safe return of every one of those missing and captive.

And to say to those who fell: hinenu. We are here. We will play our part in the
story. We too will step forward, as we say in bnei akiva, belev amitz uveezrat
hashm, with a courageous heart and help from above, to build a country, to
nurture a society, to raise a generation, who are worthy of those who we will
never forget.

Yehi zichram baruch.

Daniel Taub, Ambassador of Israel to the UK
April 15, 2013